שילה – אחד האתרים החשובים ביותר בהר המרכזי של ארץ-ישראל -היתה המרכז המקודש של שבטי ישראל בתקופת ההתנחלות והשופטים. במשך זמן רב עמד בשילה המשכן שבתוכו ניצב ארון-הברית. המקום אינו נזכר במקורות המצריים המביאים רשימות של ערים חשובות בארץ-ישראל בתקופת הברונזה (הכנענית) המאוחרת, ערב ההתנחלות הישראלית, אך בספרות המקראית, המתארת את תקופת ההתנחלות והשופטים, מופיע שמה של שילה פעמים רבות.

המקרא מספר כי בשילה הוקצו הנחלות לשבטים:

" ויקהלו כל עדת בני ישראל שלה וישכינו שם את אהל מועד, והארץ נכבשה לפניהם… וישלך להם יהושע גורל בשלה לפני ה', ויחלק שם יהושע את הארץ לבני ישראל כמחלקתם" (יהושוע י"ח, א'"

וכי שם נקבעו הערים ללוויים (יהושע כ"א, ב). במקום זה, שהיה מרכז פולחני ומוקד הנהגת השבטים כאחד, התכנס העם בשעות מצוקה (יהושע כ"ב, יב) וגם נחוגו בו, מדי שנה, חגיגות דתיות שבהן היו יוצאות בנות שילה לחולל בכרמים:

"ויצוו את בני בנימין לאמר: לכו וארבתם בכרמים. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות, ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו, והלכתם ארץ בנימין" )שופטים כ"א, כ-כא(.

חשיבותה של שילה הגיעה לשיאה בסוף תקופת השופטים: עלי הכהן, שישב במקום, היה אז מנהיג האוכלוסייה הישראלית בהר ושמואל הנביא התחנך בשילה בהיותו נער ושם נגלה אליו ה' (שמואל א' פרק ג'). מן הפסוקים הראשונים של ספר שמואל א' עולה האווירה המיוחדת של המקום כמרכז עלייה לרגל, ואל המקדש שעמד בו היו נוהגים להביא מנחות:

"ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח לה' צבאות בשילה" (שמואל א' א', ג)

"ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים שלשה ואיפה אחת קמח ונבל יין, ותביאהו בית ה' שלו, והנער נער" )שמואל א' א', כד(.

פרק ד' של ספר שמואל א' מספר על האירועים הדרמטיים שהביאו לחורבנה של שילה: בעת שניטשה המערכה המכרעת בין ישראל ופלשתים, באבן העזר, שבמערבו של ההר, סמוך למישור החוף, הובא ארון האלוהים משילה אל שדה הקרב, אך ישראל ניגפו במערכה וארון האלוהים נלקח בשבי. איש בנימין רץ ממקום המלחמה אל שילה לבשר את הבשורה המרה, ובשמוע עלי את אשר אירע, נפל ומת:

"וירץ איש בנימין מהמערכה ויבא שלה ביום ההוא, ומדיו קרעים ואדמה על ראשו. ויבוא, והנה עלי ישב על הכסא יד דרך מצפה, כי היה לבו חרד על ארון האלהים, והאיש בא להגיד בעיר, ותזעק כל העיר… ויאמר האיש אל עלי… נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה היתה בעם, וגם שני בניך מתו, חפני ופינחס, וארון האלהים נלקחה. ויהי כהזכירו את ארון האלהים, ויפל מעל הכסא אחרנית בעד יד השער, ותשבר מפרקתו וימת…" (שמואל א' ד', יב-יח).

הפלשתים ניצלו את ניצחונם, עלו ממישור החוף אל ההר, החריבו את שילה והעלו אותה באש. אמנם, המקרא איננו מתאר בצורה ישירה את קצה של שילה, אך אנו למדים על כך מרמזים בספר תהילים ובספר ירמיהו:

"כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו, אשר שכנתי שמי שם בראשונה, וראו את אשר עשיתי לו, מפני רעת עמי ישראל " (ירמיהו ז', יב).

הכוונה, כנראה, לחורבן המקדש בשילה, שהיה המרכז הדתי הישראלי הראשון. מדבריו של ירמיהו אנו למדים כי בימיו נהגו עדיין להצביע על מקומו של המשכן בשילה וכי זכר חורבנה של שילה היה טבוע עמוק בתודעת העם, למרות שחלפו כ-450 שנה מאז התרחשו הדברים. העדויות הארכיאולוגיות שיתוארו בהמשך מלמדות על עוצמת השרפה שהשתוללה במקום בעת שנהרס בידי הפלשתים.

זמן-מה עמדה שילה בשיממונה, עד שחודש היישוב במקום בתקופת המלוכה. מספר מלכים אנו למדים כי אחיה, הנביא שפעל בימי ירבעם, היה שילוני, כלומר בא משילה (מלכים א' י"ד, ב, ד). בפעם האחרונה מוזכרת שילה במקרא לאחר חורבן בית-המקדש בירושלים, כאשר באו אנשים משילה

"מגלחי זקן וקרעי בגדים ומתגדדים, ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה'" )ירמיהו מ"א, ה(.

שילה מופיעה במקורות ההיסטוריים גם בתקופות המאוחרות, והשרידים במקום מלמדים כי היה בה רצף יישובי מלא כמעט עד ימינו, אך למידת חשיבותה בימי השופטים לא חזרה מעולם. שמה נזכר פעמים אחדות במקורות הרבניים, המדגישים את חשיבותה בעבר, וגם זכר קדושתה מתואר בצורה ציורית:

"אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה, והרחתי ריח קטורת מבין כותליה" ( יומא ל"ט, ע"ב).

שילה נזכרת גם בספרות הכנסייה ואצל עולי-הרגל הנוצריים של התקופה הביזאנטית. בימי-הביניים (במאה ה-14) מצא אשתורי הפרחי את שילה חרבה. הוא ונוסעים אחרים בני התקופה נהגו להצביע בה על קברי עלי ובניו ועל מקום בשם כיפת השכינה. הערבים קוראים לעמק שילה בשני שמות נוספים: סהל אל-עיד (עמק החג) וכן סהל אל-בנאת (עמק הבנות) הקשורים, כביכול, בסיפור חטיפת בנות שילה על-ידי אנשי בנימין.

מקומו של האתר וזיהויה של שילה

זיהוי מקומה של שילה הוא פשוט. ראשית, האתר היה ידוע עדיין בימי-הביניים ונוסעים שונים ביקרו שם ותיארו את אשר ראו. שנית, המקורות ההיסטוריים הקדומים מקילים עלינו בסוגיה זו. כוונתנו במיוחד לתיאור הגיאוגרפי הנפלא בסוף ספר שופטים:

"הנה חג ה' בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה, ומנגב ללבונה" )שופטים כ"א, יט).

כיוון שמקומן של בית-אל (הכפר ביתין שמצפון-מזרח לרמאללה), לבונה (על-יד הכפר לבן-שרקיה הסמוך לשילה) ודרך ההר העתיקה (כביש ירושלים – שכם של ימינו לערך) ידועים, קל לאתר את מקומה של שילה. בעניין זה מסייע בידינו גם מקור מאוחר יותר: אוסביוס, בישוף הכנסייה מקיסריה במאה הרביעית לספירה, כותב עליה: "…והיא בי"ב מילים (מניאפוליס) בעקרבטני". ניאפוליס היא שכם ועקרבטני היה שם האזור שנקרא על שם עיר ששמה השתמר בכפר הערבי עקרבה המצוי מצפון-מזרח לשילה. בנוסף לתיאורים המאלפים במקורות ההיסטוריים, חשוב לציין את השתמרותו של השם הקדום בשם הכפר שהיה קיים עדיין במקום במאה ה-16 לספירה ובשם המעיין הסמוך – סילון, ואת העובדה שהממצא הארכיאולוגי באתר מתאים לתולדותיה של שילה, כפי שהן מצטיירות מן העדויות הספרותיות.

תל שילה שוכן במרכזה של ארץ אפרים, בקצה הצפוני של עמק פורה מוקף הרים, מעט מזרחה לכביש הראשי המוביל מירושלים לשכם. בקרבתו יש, כאמור, מעיין גדול שסיפק מים לעיר הקדומה. התל, ששטחו מגיע לכדי 30 דונם, מוקף מדרונות תלולים ממזרח, מצפון וממערב, כך שבצדדים אלה קל היה להגן עליו. הגישה אליו נוחה רק מדרום, וזה היה, ככל הנראה, מקום הכניסה אל העיר בימי-קדם. על ראשו של התל (גובהו 714 מ' מעל פני הים) ובמדרונו הדרומי נמצאים שרידי היישובים המאוחרים מן התקופה הרומית-ביזאנטית ומימי-הביניים. במקומות אלה פגעה הבנייה המאוחרת במבנים של שילה המקראית ולכן יש לחפש את שרידיה של זו האחרונה בשולי הגבעה ובחציה הצפוני, שלא נפגעו על-ידי סחף ובנייה מאוחרת. לפיכך שם התרכזה חפירתנו.

החפירות באתר

בשנת 1922 ערך הדני א. שמידט חפירות בדיקה ראשונות בתל שילה. שמידט, שנקשר למקום, פתח לאחר-מכן במאמצים לארגון משלחת חפירות גדולה לאתר והמגעים הגיעו עד צמרת הממשל באנגליה, ששלטה אז בארץ-ישראל: צ'רצ'יל (אז שר המושבות), הגנרל אלנבי והלורד בלפור נזכרים במכתבים שעוסקים בנושא בראשית שנות העשרים. כתוצאה מכך פעלה באתר, בשנים 1926-1932, משלחת דנית שבראשה עמד הנס קייר. לרוע המזל, חלה קייר בדיזנטריה בעונת 1932, הובהל לירושלים ומת שם. החפירה נסגרה וממצאים חשובים אחדים, שנשלחו בבהילות לירושלים, נעלמו בדרך ולא נמצאו עד היום. המשלחת הדנית פעלה בתקופה שהארכיאולוגיה של ארץ-ישראל היתה עדיין בחיתוליה ולכן לא הצליחה לקבל תמונה בהירה על תולדות האתר, וגם בדיקה שנעשתה במקום ב-1963 לא הוסיפה הרבה על ידיעותינו. מכיוון שמחקר תקופת ההתנחלות הישראלית נמצא זה שנים אחדות במוקד הפעילות הארכיאולוגית בארץ, החלטנו ב-1981 לחדש את החפירה באתר, שהיה המרכז הישראלי הקדום החשוב ביותר בהר המרכזי בתקופה הנדונה. המשלחת החדשה פעלה מטעם המחלקה ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר-אילן ובראשה עמד כותב טורים אלה. בהנהלת המשלחת היו חברים: שלמה בונימוביץ וצביקה לדרמן. ראוי לציין כי החפירה בשילה היא חלק ממחקר אזורי, הכולל גם סקר ארכיאולוגי מקיף בארץ אפרים כולה, סקר שמתוצאותיו אנו למדים על התפתחות ההתיישבות באזור חשוב זה, שהיה במרוצת התקופות השונות, עד העת האחרונה, בבחינת ארץ לא נודעת במחקר. כדי להבין היטב את הדגם היישובי, נלמדים בסקר גם היבטים גיאוגרפיים-יישוביים וסביבתיים שונים ומתקבלת תמונה מאלפת של הקשר בין גורמי הסביבה ותולדות האזור. עד כה נבדקו בשטח הסקר (כ-1,000 קמ"ר שבין שכם בצפון ורמאללה בדרום ובין ספר-המדבר במזרח ו"הקו הירוק" במערב) כ-560 אתרים. אם ניקח, לשם המחשת התמונה היישובית, את התקופות העיקריות בהן היה התל של שילה מיושב, ונבדוק את עוצמתן באזור לפי תוצאות הסקר, נראה כי בתקופת הברונזה (הכנענית) התיכונה היתה פעילות בכ-60 מן האתרים האלה, בתקופת ההתנחלות הישראלית בכ-115 אתרים, בתקופת המלוכה בכ-190 אתרים ובתקופה הביזאנטית (מאות רביעית עד שביעית לספירה) בכ-200 אתרים ויותר.

נחזור עתה אל שילה. באתר נערכו ארבע עונות חפירה, בהשתתפות סטודנטים של המחלקה ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר-אילן, בני-נוער, מורות חיילות בשירות צה"ל, סטודנטים ממכללת בית-ברל ומתנדבים. גופים ומוסדות רבים סייעו למשלחת בעבודתה. נציין ביניהם את צה"ל, המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח, המועצה האזורית מטה בנימין, הקתדרה ע"ש מושקוביץ למחקר ארץ-ישראל ההיסטורית שבאוניברסיטת בר-אילן, קמ"ט ארכיאולוגיה ביו"ש, קרן קיימת לישראל, הסוכנות היהודית, קרן דורות – ארה"ב, היישוב שילה ומדרשת שומרון.

ממצאי החפירה: תקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת – ביצורי עפר אדירים

היישוב הראשון בתל של שילה נוסד בתקופת הברונזה (הכנענית התיכונה II ב (1750-1550 לפנה"ס). לפני-כן, בתקופת הברונזה הקדומה, שכן היישוב שהתקיים מן העמק הפורה בחרבת א-רפיד שמדרום לתל שילה. היישוב הראשון בתל היה, כפי הנראה, פרוז, ורמז לקיומו נמצא רק בחתך עמוק שחפרנו מחוץ לחומת העיר המאוחרת יותר. עוד באותה תקופה, תקופת הברונזה התיכונה II ב, לקראת סופה, הוקף היישוב בביצורים אדירים, מפתיעים בעוצמתם, אם נביא בחשבון את שטחו המצומצם יחסית של האתר. ביצורים אלה נחקרו על-ידינו במקומות שונים בהיקף התל, כך שאנו מכירים כיום את מלוא תוואי החומה, שתחמה שטח המגיע לכדי 17 דונם. החומה המוצקה הושתתה תמיד על סלע האם. יסודותיה וחלקה התחתון היו בנויים באבני גויל (אבן בלתי-מסותתת) גדולות, שלעתים הוקצעו מעט בפינותיהן, בעוד שחלקה העליון של החומה, שלא השתמר, היה בנוי ודאי מלבנים. עוביה של החומה נע בין 3 ל- 5.5 מ', ובקטעים מסוימים היא השתמרה בצורה מרשימה ביותר – בחתך שנחפר במקום אחד, מחוצה לה, היא ניצבת לגובה של 8 מ'. מכיוון שבחומה היתה מסה עצומה של אבנים, היא נוצלה בכל התקופות שלאחר חורבנה והפכה למעין "מחצבה", והאבנים נשדדו במקומות רבים כדי לשמש להקמת בניינים אחרים. במקומות אחדים נבנתה החומה בשיטה של "שיני משור". כלומר, בכל מטרים אחדים יש בליטה בחומה. שיטה זו הקלה על בניית החומה במקומות בהם היא עושה תפנית. מחוץ לחומה נשפכה אל המדרון חלקלקת עפר גדולה, מן המרשימות ביותר שנחשפו בארץ. במקום אחד חפרנו בעבודת ידיים ואחר-כך בכלי מכני חתך בחלקלקה, מפניה למעלה ועד הסלע למטה ומן החומה ועד קצה החלקלקה במדרון. התברר כי אורכה של החלקלקה מגיע לכדי 25 מ', עוביה, סמוך לחומה, הוא יותר מ-6 מ' (!) וזווית שיפועה 25 מעלות. היא עשויה ארבעה רבדים עיקריים של עפר, צבעוניים ביותר: אדמה קשה חומה-אדמדמה למעלה, מתחתיה שכבה לבנה פריכה, אחר-כך שכבה עם פסים בצבעי אדום שונים, ולבסוף, למטה, רובד אפור-צהבהב, שבו נמצאה כמות גדולה של שברי כלי-חרס. כדי שהחלקלקה לא תגלוש במדרון, הוקם בלבה קיר תמך, ובקצה הרחוק מן החומה הושלכו בבסיסה, בשני מקומות, אבני ענק. במחקר הארכיאולוגי הובעו בעבר שתי דעות באשר למטרת הקמתם של ביצורי עפר אדירים מסוג זה. היו שטענו כי מטרת החלקלקה למנוע מן התוקף את האפשרות להתקרב אל רגלי החומה. אחרים שיערו כי החלקלקה נועדה לחזק את החומה והמדרון מבחינה קונסטרוקטיבית. עבודתנו בשילה מלמדת כי המאמץ הגדול ביותר הושקע דווקא במקומות בהם המדרון היה תלול יחסית, בעוד שבצדדים המתונים יותר החלקלקה פחות מורכבת. זאת ועוד: במקומות התלולים יוצרים פני החלקלקה מדרון מתון יותר מאשר שיפוע פני השטח לפני שפיכתה! מכאן אנו למדים כי לפחות בשילה הוקמה החלקלקה בעיקר כדי לתמוך ביסודות החומה ולתת משקל-נגד ללחץ שהפעילו עליה מילויי אבנים שנעשו פנימה לה.

השטח שבפנים החומה נחפר בשני מקומות. באחד נתגלו מילויים גדולים, שנועדו לפלס את השטח שבין המדרון והחומה כדי להכינו לבנייה. בצדו השני של התל נחשפה, פנים לחומה, סדרה של חדרים שנשתמרו בצורה מפתיעה – קירותיהם עומדים עד לגובה של 2.5 מ'! את ההשתמרות המרשימה ניתן אולי לייחס לאפשרות, שחדרים אלה היו מעין מרתפים של מבנים שהוקמו במפלס גבוה יותר. החדרים, שחרבו בשריפה כשנהרסה העיר בסוף תקופת הברונזה התיכונה, שימשו כמחסנים ונתגלה בהם אוצר ממצאים עשיר ביותר: עשרות קנקנים שניצבו בצפיפות, צמודים זה לזה, שברי כנים פולחניים – כלים בעלי בסיס גבוה ובו "חלונות", ששימשו כנראה לקטורת, קעריות ווטיביות (פולחניות), חרפושיות מצריות, גוש טין שעליו נראית טביעה של חרפושית, כלי-נשק ועבודה מברונזה, תכשיטי כסף נדירים, שבחלקם ניכרות השפעות צפוניות (אנטוליות), חרוזים, וכלי זואומורפי (דמוי בעל-חיים) נדיר בצורת פר, ששימש כנראה לנסך. הכלי מחופה בצבע לבן ועליו עיטור של פסים בצבעי אדום וחום.

זמן קצר לאחר חורבנה של העיר, בשלהי תקופת הברונזה התיכונה, ובראשית תקופת הברונזה (הכנענית) המאוחרת (המאה ה-15 לפנה"ס), חודשה הפעילות באתר. אבל, דומה כי עתה לא היה במקום יישוב של ממש, אלא מקום פולחן בלבד. הגענו למסקנה זו מכיוון שממצאים מן התקופה הזו נתגלו אך ורק במקום אחד בתל: בצדו הצפון-מזרחי של האתר נמצאה, בשטח מצומצם למדי, הצטברות של אפר, אבנים וחומר בהיר, שעוביה מגיע לכדי 1.5 מ' ובתוכה כמות עצומה של כלי-חרס ועצמות בעלי-חיים. במכלול כלי-החרס בלטו בכמותן מאות קערות, שנמצאו בשברים גדולים ביותר וכן נרות, פכיות וקובעות (קערה על בסיס מוגבה). בתוך כלים אחדים נמצאו אפר ועצמות בעלי-חיים. כל העדויות האלה מצביעות על כך, שמדובר בריכוז של כלי מנחה שהובאו למקום פולחן שהיה, מן הסתם, בראש התל. לאחר שהוגשו כמנחה, נשברו הכלים (?) כדי שלא ישמשו עוד, ורוכזו או הוטמנו במקום אחד, כמקובל בכלים ששימשו בפולחן. בנוסף לכלים שהוזכרו לעיל, נמצאו כאן גם שברים של כלים שהובאו מקפריסין, שברי כלים מקומיים מעוטרים, צלמית של אשה, קערת אבן ובה שרידי צבע ותכשיט זהב קטן בצורת זבוב. הממצאים מלמדים כי הפעילות במקום היתה נמרצת בראשית התקופה ואחר-כך הלכה ונחלשה עד שנפסקה, כנראה עוד לפני סוף תקופת הברונזה המאוחרת. לפיכך, אין להוציא מכלל אפשרות שתושבי האזור המשיכו להביא מנחות למקום הפולחן הקודם, של עיר הברונזה התיכונה, גם לאחר חורבנו (ואולי אף שיקמו אותו), זאת, למרות שהיישוב לא היה קיים יותר. עד שבמשך הזמן הלכה העלייה לרגל ודעכה.

שילה הישראלית – עדות לשעותיה האחרונות

כשהחלה ההתיישבות הישראלית בשילה, בראשית המאה ה-12 לפנה"ס, כבר היה המקום נטוש זה זמן-מה. שרידים מתקופת הברזל א' (התקופה הישראלית הקדומה, היא תקופת ההתנחלות והשופטים), נמצאו כמעט בכל אחד משמונת שטחי החפירה שנפתחו בתל, אך מכיוון שאין קשר בין השטחים, קשה לקבוע אם יש בתקופה זו שלב אחד או יותר. מכל מקום, נראה לנו כי לראשית הפעילות הישראלית במקום יש לייחס רצפה של אבנים גסות, המשתרעת לעבר ראש החומה ההרוסה מתקופת הברונזה התיכונה. גם ראש החומה פולס על-ידי מילוי של אבנים קטנות. על רצפות אלה נמצאו קנקנים גדולים מרוסקים. ייתכן כי הרצפות שימשו לבקתות או לאוהלים, לפי שלא נמצאה בסביבתן שום עדות לבניית קבע, או שימשו כמשטח מלאכותי. על רצפת האבנים נמצא גם חותם גדול ונדיר, עשוי אבן שחורה, ועליו דגם של שתי חיות בעלות קרניים שנחקקו בהצלבה זו לזו.

המבנים המרשימים ביותר מן התקופה הישראלית הקדומה נתגלו במדרון המערבי של התל. הם הוקמו מחוץ לחומה מתקופת הברונזה התיכונה, שעקב השתמרותה הטובה שימשה כקיר אחורי שלהם וכתמך למפלס גבוה יותר של מבנים בכיוון מעלה התל. לפני תחילת הבנייה היה צורך לסלק קטע של חלקלקת העפר הקדומה. המדרון התלול חייב בנייה במפלסים, לכן הוקמה טרסה שיצרה שני מפלסים: בעליון נבנו שני בנייני עמודים ובתחתון אולם גדול. מערכת המבנים הזו נחפרה על-ידינו בשלמות. העמודים במבנים שבמפלס העליון היו עשויים חוליות אבן והם השתמרו לגובה של מטר ויותר. הרצפות נעשו בחלקן מלוחות אבן, שהונחו בקפידה, בחלקן מעפר מהודק. על הרצפות נמצאו מתקנים שונים, ובחצר של הבניין הצפוני נתגלה בור מים חצוב ומטויח. המבנים חרבו בשריפה עזה שניכרת בכול: כתמי אפר שחורים גדולים על הרצפות והצטברות עבה של מפולות לבנים וגג, שבמקומות אחדים ממש נצרפו באש שהשתוללה במקום. אלו הן, ללא ספק, עדויות דרמטיות לחורבנה של שילה על-ידי הפלשתים באמצע המאה ה-11 לפנה"ס, בעקבות תבוסת ישראל בקרב באבן העזר. מבנים אלה, המעידים על ידע ניכר בבנייה כבר בתקופה קדומה זו של ההתארגנות הישראלית בהר, שייכים איפוא ליישוב בו חיו ופעלו עלי הכהן ושמואל הנביא בהיותו נער!

החורבן של המקום, שבא בחטף, גרם לכך שרוב הכלים נשארו במבנים ונקברו תחת המפולות. זו הסיבה שחשפנו כאן את מכלול הכלים העשיר ביותר שנמצא עד כה באתר ישראלי קדום כלשהו. בין הממצאים שולטים קנקנים מטיפוס "שפת הצווארון", שהם הכלים המאפיינים את אתרי ההתנחלות הישראלית. אלו הם כלים גדולים, בגובה של כ-1.1-1.2 מ', ששימשו ככל הנראה לאגירת שמן ויין. הם הושענו אל הקירות ובסיסיהם נתקעו ברצפה. במערכת המבנים הנדונה, בשטח המגיע לכדי 250 מ"ר, נמצאו כ-25 קנקני ענק כאלה. בעובדה זו אין כדי להתמיה, שכן שילה, שהיתה מרכז עלייה לרגל שאליו הובאו מנחות רבות, היתה, כך סביר להניח, לא רק מקום פולחן, אלא גם מרכז כלכלי חשוב לתושבי ההר. פרט לקנקני "שפת הצווארון", נמצאו במבנים כלים נוספים – קנקנים קטנים, פכים, קדרות ובמקום אחד אף סירי בישול. על רצפת אחד המבנים נתגלה ממצא מיוחד במינו – ערמה של צימוקים מפוחמים במצב השתמרות מעולה, עדות לשעותיה האחרונות של שילה שתושביה נמלטו בהגיע הפלשתים לשעריה. במקומות אחרים בתל נמצאו בורות ממגורה מתקופה זו ששימשו לאסום תבואה. באחד מהם אכן נתגלתה כמות גדולה של גרעיני חיטה מפוחמים.

הממצאים הרבים מן התקופה הישראלית הקדומה שופכים אור על סוגיות שונות, הקשורות באופיו של האתר בזמן שהיה המרכז המקודש של שבטי ישראל בהר. מסתבר עתה, כי בשילה היתה רציפות של פולחן מתקופת הברונזה (הכנענית) התיכונה ועד התקופה הישראלית, דהיינו, המקדש הישראלי נבנה במקום שהיו קשורות בו מסורות קדושה כבר מתקופות קודמות. העובדה שבשילה (להבדיל משכם שגם בה היתה רציפות של פולחן) לא היתה בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, ערב ההתנחלות הישראלית, עיר משגשגת, הקלה, מן הסתם, על בחירתה וצמיחתה כמרכז הישראלי המקודש, שכן ראשוני הישראלים שבאו אליה מצאוה ריקה ונטושה.

אשר למתארו של היישוב בתקופה זו, נציין בתחילה כי יש באפשרותנו להעריך את שטחו: הצטברות הנתונים מן השטחים השונים בתל מביאה אותנו למסקנה כי גודלו של השטח הבנוי, שכלל את החלק המקודש של האתר, הגיע לכדי 12 דונם בלבד. מובן כי השאלה המסקרנת ביותר, הקשורה בתוכנית האתר, היא היכן עמד המשכן. בעניין זה הועלו בעבר השערות שונות, והמפורסמת ביניהן היתה זו של הקצין האנגלי וילסון, שהציע באמצע המאה הקודמת, כי המשכן עמד על הטרסה הטבעית הצמודה אל התל מצפון. השערה זו, שקנתה לה תומכים גם בימינו, אינה עומדת כיום במבחן הביקורת מכיוון שלא נמצא באותו שטח, שנחפר לאחרונה על-ידי זאב ייבין מאגף העתיקות, ולו ממצא אחד מן התקופה הנדונה. החפירה שלנו איננה מספקת בינתיים תשובה חד-משמעית לשאלת מיקומו של המקדש, אך יש בידינו, דומני, רמזים אחדים: המאמץ הגדול שהושקע בהקמת מבני העמודים במדרון התלול, בשעה ששטחים טובים יותר בתל היו ריקים וזמינים לבנייה, מביא אותנו להנחה, כי המבנים הוקמו דווקא כאן משום שהיו חלק ממכלול בנייה גדול ומתוכנן, שעיקרו היה ממזרחם, לכיוון ראש התל. תמיכה מסוימת נוספת לכיוון מחשבה זה נמצאה בחפירה: מעל מפולות הלבנים של אחד מבנייני העמודים שבמדרון המערבי נתגלה שפך ובו כמות גדולה מאוד של עצמות בעלי-חיים ושברי כלי-חרס מן התקופה הישראלית הקדומה. בין היתר נמצאו בשפך שברים של כלים מעוטרים בדמויות בעלי-חיים בתבליט: שפת סיר בישול ועליה ראש של לביאה, ידית של קדרה שמתחתיה ראש של איל וכן פולחני שהודבקו עליו דמויות של לביאה, סוס וסצינה של נמר התוקף איל. ייתכן ששברים אלה שייכים בצורה זו או אחרת למקדש, אולי לכלים שהובאו אליו כמנחות. נשאלת השאלה: מנין הגיע השפך למקום? נראה כי הוא נזרק אל המדרון בתקופה מאוחרת, בשעה ששטח ממזרח, לכיוון ראש התל, נוקה כהכנה לבנייה חדשה. הנתונים האלה והעדות השלילית משאר חלקי התל מכוונים לאפשרות, ההגיונית כשלעצמה, כי מקדש שילה עמד בפסגת התל או סמוך לה, ממערב.

לסיכום תיאורה של שילה בתקופה הישראלית הקדומה, ברצוני להזכיר את הקשר בין ממצאי החפירה והסקר באזור: מרכזיותה של שלה מודגמת היטב בתמונה היישובית המצטיירת מן הסקר – בסביבתו הקרובה של האתר גדול ריכוז האתרים בני התקופה הזו, פי שניים מאשר באזורים אחרים של ארץ אפרים.

לאחר החורבן

לאחר חורבנה של שילה נדד המרכז הישראלי דרומה אל אזור הר בנימין וירושלים. שילה לא שבה להיות מרכז פולחני ישראלי ואף לכלל עיר חשובה לא התפתחה. לאחר תקופה של עזובה, חודשה הפעילות במקום ושרידי הכפר מתקופת המלוכה נתגלו במקומות אחדים בתל.

השרידים המאוחרים בשילה לא יתוארו כאן מקוצר היריעה. נציין רק שבחפירה הדנית, וגם בחפירתנו, נתגלו ממצאים שונים מן התקופות ההלניסטית, הרומית והביזאנטית, מהם ראוי במיוחד להזכיר את שתי הכנסיות הביזאנטיות עם רצפות הפסיפס שחשפה המשלחת הדנית מדרום לתל.

הערה:
המאמר נכתב באוקטובר 1983.

ביבליוגרפיה:

כותר:

שילה : מרכז מקודש לשבטי ישראל

מחבר:

פינקלשטיין, ישראל

שם ספר:

דרך ארץ : אבן חרס ואדם

עורכת הספר:

זהרוני, עירית

תאריך:

תשנ"ו, 1996

הוצאה לאור :

ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור

בעלי זכויות:

ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור

הערות:

1. מהדורה שנייה.
2. בשער: קצין חינוך וגדנ"ע ראשי – "במחנה".

הערות לפריט זה:

1. המאמר נכתב ב 1983 .

הפוסט שילה- מרכז מקודש לשבטי ישראל? הופיע לראשונה ב-שילה הקדומה.